הסכם ממון ופנסיה: מה ההסכם קובע ומה נשאר לפי החוק והתקנון

חוק יחסי ממון בין בני זוג נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1974 וחל על מי שנישאו מאז. הוא קובע שזוג שלא חתם על הסכם ממון, או שחתם על הסכם שלא מסדיר נושא מסוים, "יראום כמסכימים" להסדר איזון המשאבים. בזמן הנישואים ההסדר לא עושה כלום: החתונה עצמה לא מעבירה לאף אחד זכויות בנכסים של השני ולא מטילה עליו את החובות של השני.

ההסדר מופעל כשהנישואים נגמרים, בגירושין או במוות של אחד מבני הזוג, או קודם, בתנאים שבחוק: למשל שנה אחרי שנפתח הליך גירושין, או כשבני הזוג חיו בנפרד תשעה חודשים מתוך שנה. אז שמים ערך על הנכסים של כל אחד, מורידים את החובות שלו, ומי שיש לו יותר נותן לשני מחצית ההפרש, בכסף או בנכסים.

החוק אומר במפורש ש"כלל נכסי בני הזוג" כולל "זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". בית המשפט רשאי, בנסיבות מיוחדות, לקבוע יחס אחר מחצי-חצי, למשל בהתחשב בכושר ההשתכרות של כל אחד, ובהחלטה על הביצוע הוא מתחשב גם בפגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של בני הזוג.

הסכם ממון הוא כל הסכם בין בני זוג שמסדיר את יחסי הממון ביניהם, והוא חייב להיות בכתב. כדי שיהיה לו תוקף צריך אישור של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי, שמאשרים רק אחרי שהשתכנעו שבני הזוג חתמו בהסכמה חופשית והבינו את המשמעות. הסכם שנחתם לפני החתונה או בזמנה יכול להיות מאומת במקום זה אצל רושם הנישואים, והסכם שנחתם לפני החתונה גם אצל נוטריון. כל שינוי בהסכם צריך אישור באותה דרך.

ההסכם יכול לקבוע כמעט כל הסדר: שהחיסכון הפנסיוני של כל אחד יישאר שלו, שרק חלק מאוזן, או שהאיזון נעשה לפי שווי במועד אחר. מה שההסכם לא מסדיר נשאר לפי איזון המשאבים. גם בלי הסכם מלא, אפשר להסכים בכתב שנכס מסוים לא יאוזן, והחוק מכיר בזה.

הסכם שבני הזוג חתמו עליו בגירושין ובית הדין אישר אותו בפסק הדין להתרת הנישואין דינו כהסכם ממון מאושר. כך נקבעים רוב הסדרי הפנסיה בפועל: בהסכם הגירושין, ולא לפני החתונה.

חוק חלוקת חיסכון פנסיוני, שפורסם באוגוסט 2014 ונכנס לתוקף שישה חודשים אחר כך, קובע איך גוף משלם (קרן פנסיה, קופת גמל, חברת ביטוח, או המעסיק בפנסיה תקציבית) מבצע חלוקה שנקבעה בפסק דין. הוא חל גם על פסקי דין שניתנו לפניו. בן הזוג לשעבר מגיש לגוף המשלם בקשה לרשום את פסק הדין, והגוף רושם "הערה" ושולח לשניכם הודעה בדואר רשום בתוך 14 ימים.

בקרן פנסיה חדשה ובקופות גמל, כל עוד העמית לא התחיל לקבל קצבה, החלוקה היא העברה של כסף: 45 ימים אחרי ההודעה, הקרן פותחת חשבון חדש על שם בן הזוג לשעבר באותה קופה ומעבירה אליו את השיעור שנקבע מהיתרה ביום הפירוד, עם הרווחים או ההפסדים מאז. כדי שהקרן תבצע, השיעור לא יכול לעבור מחצית מהיתרה ביום הפירוד, והוא חייב להיות אחיד לכספי התגמולים ולכספי הפיצויים.

ההעברה לא נחשבת משיכה לעניין שום דין: היא לא פותחת תקופת אכשרה חדשה, והכיסוי הביטוחי של העמית לא משתנה רק בגלל ההעברה. מבחינת מס, היא פטורה כשסך החיסכון לקצבה של העמית לא עובר את התקרה, 9,430 ₪ כפול 180, כלומר 1,697,400 ₪ ב-2026. מעל זה חלק מההעברה חייב במס, והמס מתחלק שווה בין שניכם. בן הזוג לשעבר לא יכול להמשיך להפקיד לחשבון החדש אלא אם הצטרף לקופה כעמית.

בקרן ותיקה ובפנסיה תקציבית אין חשבון שאפשר לפצל. שם החלוקה היא של הקצבה: כשהעמית יוצא לפנסיה, הגוף המשלם מעביר לבן הזוג לשעבר בכל חודש את השיעור שנקבע. השיעור מוגבל למחצית "השיעור המשותף", כלומר החלק של תקופת הנישואים מתוך כל התקופה שבה נצברו הזכויות עד הפירוד.

כדי לממן את הזכות של בן הזוג לשעבר גם אחרי מות העמית, הקצבה המלאה מופחתת בשיעור קבוע שבתוספת לחוק: 1.2% כשבן הזוג לשעבר גבר, 2.8% כשהיא אישה. ההפחתה מתחלקת בין שניהם, חצי מכל צד. אם פסק הדין קבע שבן הזוג לשעבר מקבל רק חלק מהקצבה, בלי זכויות אחרי פטירה, אין הפחתה.

אחרי הפטירה: אם התקופה המשותפת שנקבעה היא לפחות 120 חודשים והעמית נפטר לפני שיצא לפנסיה, בן הזוג לשעבר מקבל את השיעור שנקבע מקצבת השאירים, החל מהחודש שאחרי החודש שבו העמית היה מגיע לגיל הקצבה. עד אז בן הזוג החדש מקבל את כל קצבת השאירים, ומאז את ההפרש. כשהנפטר כבר קיבל קצבה מספיקה תקופה משותפת של 36 חודשים, בתנאי שהבקשה לרישום הוגשה בזמן. כשהתקופה המשותפת היא 120 חודשים לפחות, בן הזוג לשעבר צריך גם להסכים בכתב למשיכת כספים או לדחיית היציאה לקצבה, אלא אם ויתר על זה בפסק הדין.

קרן הפנסיה משלמת קצבת שאירים לפי ההגדרות בתקנון שלה: בקרן חדשה, אלמן של עמית הוא מי שהיה נשוי לו וגר איתו ערב הפטירה (או ידוע בציבור שהוכר), ואלמן של פנסיונר הוא מי שהיה בן הזוג ביום הפרישה. התקנון לא מזכיר הסכם ממון, ולכן הוא לא חלק מהשאלה מי מקבל את קצבת השאירים. כסף שמשולם מקופה בגלל פטירה גם לא נכנס לעיזבון, והוא הולך לשאירים או למוטבים.

חוק הירושה קובע שהסכם על הירושה של אדם, וויתור על ירושתו, שנעשו בחייו, בטלים. מי שרוצה לקבוע מה יקבל בן הזוג מהעיזבון עושה את זה בצוואה, ובני זוג יכולים לעשות צוואות הדדיות. בפטירה, מה שמגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון או לפי הסכם ממון הוא חוב של העיזבון, והוא לא מנוכה מחלקו בירושה.

החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אומר שאי אפשר להתנות על ההוראות שלו, אבל מתיר לבני זוג להסכים על חלוקה אחרת, למשל שאחד שומר את כל הפנסיה והשני את הדירה. חלוקה כזו נעשית מחוץ לקרן: הקרן לא רושמת הערה, לא מעבירה כסף, ולא חלים עליה הכללים של החוק.