פיצויי פיטורים: מי זכאי, כמה מגיע, מה בקופה ומה המס

חוק פיצויי פיטורים נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1964, והוא קובע תנאי אחד בסיסי: מי שעבד שנה אחת ברציפות אצל אותו מעסיק, או באותו מקום עבודה, ופוטר, זכאי לפיצויים מהמעסיק שפיטר אותו. עובד עונתי צריך שתי עונות בשתי שנים רצופות, ועונה היא שלושה חודשים רצופים שבהם עבד לפחות 60 יום. אחרי השנה הראשונה כל חלק של שנה נותן פיצויים יחסיים, כך שמי שעבד 7 שנים ו-6 חודשים מקבל 7.5 משכורות.

בנוסח המקורי החוק הבחין בין שני סוגי עובדים: "עובד במשכורת", שמקבל שכר חודשי, קיבל משכורת חודש לכל שנה, ו"עובד בשכר", כלומר לפי שעה או לפי יום, קיבל רק שכר של שבועיים לכל שנה. את ההבדל הזה ביטלו תקנות מ-1983: מ-1 באוגוסט 1983 גם עובד לפי שעה מקבל שכר חודש לכל שנת עבודה. מי שעבד לפי שעה גם לפני 1983 עדיין מחושב על התקופה ההיא לפי הכלל הישן, כי התקנות חלות על תקופת העבודה מיום תחילתן.

החוק גם סוגר את הפתח הפשוט ביותר להתחמקות: פיטורים סמוך לסוף השנה הראשונה נחשבים, אלא אם הוכח אחרת, כפיטורים שנועדו להימנע מפיצויים, והם לא פוגעים בזכות. והרציפות לא נקטעת בגלל מילואים, חופשה, מחלה, תאונה, שביתה, ימי אבל או הפסקה של עד שישה חודשים גם כשיחסי העבודה נותקו באמצע.

התקנות מונות ארבעה רכיבים בלבד שנכנסים לשכר לעניין פיצויים: שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. תוספת מחלקתית או מקצועית נחשבת חלק משכר היסוד. מי שהשכר שלו לא בנוי מהרכיבים האלה, נספר לו השכר הרגיל בלי תוספות. מה שלא ברשימה, כמו שעות נוספות או החזר הוצאות, לא נכנס לפי התקנות, אלא אם הסכם קיבוצי או חוזה העבודה קובעים אחרת. ומי שעבד אצל אותו מעסיק בשתי משרות, נספר לו שכר של משרה אחת בלבד, כמקובל באותה עבודה.

ארבעה כללים מתקנים את השכר האחרון כשהוא לא משקף את התקופה. שינוי זמני בשכר לא נספר. אם השכר הופחת, לתקופה שלפני ההפחתה מחשבים לפי השכר שלפני ההפחתה. מי שעבר בין משרה מלאה לחלקית, כל תקופה מחושבת לפי היקף המשרה שלה. ומי שמשתכר לפי ביצוע, לפי עמלות או לפי תפוקה, השכר האחרון שלו לגבי החלק הזה הוא הממוצע של 12 החודשים שלפני הפיטורים.

יש גם רצפה: השכר לחישוב לא נמוך משכר המינימום לפי היקף המשרה. ומי שיצא לחופשה ללא תשלום, השכר האחרון שלו הוא השכר שהיה משתלם לו ערב הפיטורים אילו עבד, אם החופשה הייתה לפי דין, ובכל מקרה אחר השכר שקיבל ערב היציאה לחופשה בתוספת עליית יוקר המחיה.

הכלל הוא שמי שמתפטר לא מקבל פיצויים, אבל החוק מונה מצבים שבהם התפטרות נחשבת פיטורים, והפיצויים מלאים. התפטרות בגלל מצב בריאות שלכם או של בן משפחה, כשהממצאים הרפואיים ותנאי העבודה מצדיקים אותה. בן משפחה לעניין זה הוא בן זוג, ילד (גם מאומץ או חורג), הורה, וגם נכד, סב או הורה של בן הזוג שגר איתכם ועיקר פרנסתו עליכם. התפטרות של אם בתוך תשעה חודשים מהלידה כדי לטפל בילד, וכך גם באימוץ ילד מתחת לגיל 13, בפונדקאות ובאומנה של ילד עד גיל 10. אב זכאי לזה רק בתנאים, למשל שבת הזוג עבדה שישה חודשים רצופים לפני ההתפטרות, ורק אחד מבני הזוג יכול להשתמש בזכות.

מעבר דירה נחשב סיבה רק במקרים שבתקנות, וברובם המרחק בין הבית הקודם לחדש הוא 40 ק"מ לפחות: בעקבות נישואים, ליישוב שבו גר בן הזוג; אחרי גירושים, בתנאי שגרתם במקום החדש שישה חודשים; בהצטרפות לבן זוג שעבר לעבודה ולמגורים במקום אחר, כשהבית החדש רחוק יותר מהעבודה וגרתם בו שישה חודשים; או בהעברה של בן זוג בצבא הקבע או במשטרה. גם עובדת ששהתה לפחות 60 יום במקלט לנשים מוכות זכאית.

ועוד מצבים: הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך; חוזה לתקופה קצובה שהסתיים והמעסיק לא הציע לחדש, והצעה כזו צריכה להגיע שלושה חודשים לפני סוף החוזה; התפטרות סמוך לגיוס לשירות סדיר, או לשירות לאומי או אזרחי של שישה חודשים לפחות; בחירה לראש רשות מקומית או לסגנו; והתפטרות אחרי גיל הפרישה. מי שהתפטר מאחת הסיבות האלה מוסר למעסיק דרישה בכתב עם הסיבה, כי רק ממנה מתחיל המועד לתשלום.

משכורת חודש לכל שנה היא שנים עשר אחוז ושליש מהשכר השנתי, כלומר 8.33% מכל משכורת. מעסיק שמפקיד 8.33% לרכיב הפיצויים בקרן מכסה בכל חודש את הפיצויים על אותו חודש. צו ההרחבה לפנסיה מחייב לפחות 6% לפיצויים, ו-6 חלקי 8.33 הם 72%. לכן מי שפוטר מקבל את ה-6% שבקרן, והמעסיק משלים את 28% הנותרים לפי המשכורת האחרונה.

סעיף 14 לחוק הוא מה שהופך את ההפקדה לתשלום הפיצויים עצמו. בלעדיו ההפקדות הן רק ביטחון, והמעסיק חייב לשלם פיצויים לפי המשכורת האחרונה על כל השנים, בניכוי מה שבקופה. עד 30 ביוני 1998 כל הסדר כזה בחוזה אישי היה צריך אישור נפרד של שר העבודה. מאז יש אישור כללי: תשלומי מעסיק לקרן פנסיה באים במקום פיצויים אם הם לפחות 14.33% מהשכר, או 12% ועוד 2.33% להשלמת פיצויים. מי שמשלם 12% בלבד, תשלומיו באים במקום 72% מהפיצויים. ומאז 2008 צו ההרחבה מחיל את הסעיף מעצמו על ההפקדות לפיצויים שהוא מחייב.

מה זה אומר בשקלים: בחודשים שבהם הופקדו 8.33% עם סעיף 14, העלאת שכר מאוחרת לא מוסיפה למעסיק חוב על החודשים ההם, והתשואה בקרן, לטוב ולרע, שלכם. בתמורה, המעסיק מוותר מראש על החזרת הכסף, חוץ משני מקרים: בית הדין שלל את הפיצויים לפי סעיף 16 או 17 לחוק, או שמשכתם מהקרן שלא בגלל מוות, נכות או פרישה מגיל 60. והאישור לא חל על שכר שמעבר לשכר שממנו הופקד, כך שעל רכיבי שכר שלא הופקדו עליהם, המעסיק עדיין חייב לפי החוק.

המועד לתשלום פיצויים הוא יום סיום העבודה, או מועד מאוחר יותר אם הסכם קיבוצי או צו הרחבה קבעו כזה. פיצויים שלא שולמו בתוך 15 יום מהמועד נחשבים "מולנים". מי ששילם בין היום ה-16 ליום ה-30 חייב הפרשי הצמדה. מי שאיחר יותר מ-30 יום חייב גם תוספת של 20% על הסכום, לכל חודש איחור, ובחלק מחודש באופן יחסי. בית הדין לעבודה רשאי להפחית או לבטל את הפיצוי הזה, למשל כשהיה ויכוח אמיתי על עצם הזכות או על המועד שבו נגמרה העבודה.

על הכסף שבקופה הכלל שונה. מי שזכאי לקבל את הפיצויים מהקופה לא מקבל פיצוי הלנה על הסכום הזה, אם המעסיק הודיע לקופה בכתב, בתוך 15 הימים, שהוא מסכים לתשלום. ומעסיק רשאי לקזז מהפיצויים חוב שהעובד חייב לו. הכסף בקופה מוגן: הוא לא ניתן להחזרה, לשעבוד או לעיקול, והוא לא חלק מנכסי המעסיק אם המעסיק נפטר, פשט רגל או פורק. ההגנה הזו לא חלה על עובד שעזב בנסיבות שלא מזכות בפיצויים, אלא אם הכסף מיועד גם לקצבה ולא נקבע אחרת בהסכם.